טיפול המרה: נורא, אבל עבור קהילת הטרנס*…

ברוב המקרים, נראה כי אנשים הטרוסקסואלים נולדים עם נטייה זו, ואין טיפולים או אמצעים חיצוניים שיכולים לשנות זאת באופן מוחלט. אף טיפול נפשי, אלימות או איום לא יוכלו לשנות את הנטייה המינית הטבעית של אדם. אפשר להפעיל לחץ מורכב על אדם הטרוסקסואל שיפסיק לקיים יחסי מין עם בני המין השני, אך לטעון שאפשר למחוק את הנטייה שלה עד כדי כך שזה יעלם לחלוטין הוא שגוי. הנטייה המינית היא חלק טבעי, מולד, וקשה מאוד לשנותה מהשורש, אפילו עם אמצעים קיצוניים מאוד.

ברמה דומה, קיים מובן כי אנשים הומוסקסואלים נולדים עם נטייה זו. למרות שמאמצים coercive שונים יכולים לגרום להם להפסיק לקיים יחסי מין עם אנשים מאותו המין, למחוק את הנטייה המינית שלהם – את ההעדפה והמשיכה – זו משימה בלתי אפשרית. הנטייה המינית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הפנימית שלנו, ועל כן, מצב שבו מנסים לשנותה מקשה מאוד על האדם ולפעמים מזיק מאוד.

למרות זאת, קיימת עדיין תעשיית טיפולי “המרה” שמנסה לשנות את הנטייה המינית של אנשים, וקיימים שווקים ומוסדות שמציעים טיפולים מסוג זה. חלק מהאנשים שמחזיקים באמונה דתית חזקה רואים בכך צורך עליון, במיוחד כאשר הם חשים שהמשיכה של היקרים להם לנטיות שאינן תואמות לאמונותיהם יכולה להוביל אנשים ל”נצח את הלך הרוח” שלהם, ולפתח סבל נפשי עמוק ואף לנטישה של דרך החיים שהם מאמינים בה.

אנשים אלה עשויים להתפלל לנס של היפוך תהליך, או לשלם לכל מיני תכניות שמבטיחות “ריפוי” או שינוי הנטייה המינית או הזהות המגדרית שלהם. ואולם, רוב הגופים הרפואיים, הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים המובילים בעולם, סבורים כי טיפול כזה הוא בלתי יעיל ובעיקר מזיק, ומבקרים נוקבים את ההכרזות על היכולת לשנות נטיות מיניות, שמודעות אליהן הולכת ומתרחבת בכל העולם.

בחלק מהמדינות בארה”ב קיימות חקיקות שמגבילות באופן חוקי את האפשרות של מטפלים מורשים להציע טיפולים להמרה למתבגרים. למשל, מדינות שמונעות טיפולים להמרה מתחת לגיל 18, בטענה שהם עלולים להזיק ולהפר זכויות אדם פרטיות. דוגמא אחרת היא תביעה של מטפלת בשם קליי צ’יילס, שטענה שהחוק הפועל בקולורדו, המגביל טיפולים כאלה, מפר זכויות חופש הביטוי והדת שלה, ופועל בניגוד לחופש המקצוע שלה.

הדיון המשפטי נוגע לשאלה האם המדינה יכולה לקבוע למטפלים מה מותר ומה אסור לדבר עם מתבגרים מזהים את עצמם כטרנסג’נדרים. כרגע, קיימת מדיניות שבהמטפלים מותר להורים וגם לרופאים ולעודד את ההחלטות של הילד, אך אסור להם לייעץ או לעודד שינוי של הזהות המין או המגדר שלהם, ולדון באפשרות של נטייה או רצון להומוסקסואליות או בי-סקסואליות כאלטרנטיבה לטרנסג’נדריות. המשמעות היא שרק תהליך אחד נתמך – קידום מעבר המגדר, בעוד שדיון שיכול לעזור לילד להרגיש בנוחות עם זהותו הטבעית אסור.

בעוד שהדיון בעניין זה נשקל במסגרת משפטית, למעשה, המדינות שולטות בהחלטות רבות הקשורות ליכולת הטיפול והייעוץ בנושאי זהות ומגדר, והן מתייחסות אליהם כאל נושאים מבודדים, אך בפועל משפיעות על מגוון חוויות, רגשות וקבלת החלטות של בני נוער ומתבגרים.

המרות וטיפולים אחרים

שום דבר טוב או חיובי לא ניתן לומר על טיפולי ההמרה האכזריים, המושתתים על עקרונות של שינויים מניפולטיביים ושליטה. יתרה מזאת, טיפולים כאלה אינם יעילים ופוגעים קשות במטופלים. הרופאים והמטפלים השפויים תומכים בחקיקה שמגבילה את השימוש בטיפולים מסוג זה, מתוך הערכה שהן מזיקות ואינן מבוססות על ראיות מדעיות.

בדיון על ההגבלות והאמנות של טיפול, עולה השאלה: אילו טיפולים נוספים יש להגישו ואילו יש להרחיק? רוב הרופאים והפסיכולוגים נמנעים מלעסוק בגלוי בביקורת על שיטות טיפול אחרות, בעיקר כי המערכת המקצועית אינה שולטת באמת בתוצאות, ואינה עוסקת באופן מסודר וביקורתי בכל סוגי הטיפולים למטרה זו. הבעיה היא שהעדר רגולציה חיצונית והעדר שקיפות מאפשרים קיום שיטות טיפול פרוץ ומגוונות, חלקן עם תוצאות לא מוכחות, ופגיעות אפשריות במטופלים.

תפקיד הממשלה

אין לשום גוף או למדינה תפקיד לייעץ או להכתיב למטפלים איך לנהוג באשר לייעוץ על זהות מינית או מגדרית של צעירים ומבוגרים. עם זאת, ישנם חוקים שמגנים על שיטות טיפול שמאמינות באישור זהות, אך מגבילים שיח כן ואותנטי על בעיות, חששות וקונפליקטים הקשורים לנטייה המינית או הזהות המגדרית. הגבלות כאלה פולשות לסוגיות שאמורות להיות חלק מדיאלוג חופשי, שמבוסס על אמת, הוכחות ושיקול דעת רפואי.

קיימות דוגמאות שנויות במחלוקת, כמו איסור על מדינות לנהל שיח פתוח על טיפול באי-ודאות ובעיות נפשיות הקשורות לבעיה, בעוד שהן מאפשרות לגיטימציה לניתוחים ולתרופות שמבוססות על שיקול דעת רפואי ומדעי — ללא התערבות פוליטית מוצהרת. זאת, מתוך ההנחה שהגבלות חוקיות על תפקיד המטפלות והמטפלים מונעות שיטות לא מבוקרות ומסוכנות, אך עלולות גם להקשות על קידום תהליכים טבעיים ומשפטיים של קבלה עצמית ומימוש עצמי.

זהות וחשיבה מבודדת

החוקרים והמטפלים צריכים להיזהר מלהתערב בנושאים של זהות, שכן אם מונעים שיח לגיטימי ומבוסס, הדבר עלול להוביל להחמרת סיבוכים, נזק נפשי ואף לפגיעה בזכויות בסיסיות של הפרטים. זהות היא דינמית, ולרוב היא משתנה ומשתפרת עם הזמן; לכן, אין מקום לחקיקה שמנסה לקבע או להגדיר אותה במוגבלות בלתי-גמישה.

כישורי טיפול מצוינים כוללים היכולת לעזור לאנשים לשנות את תפיסותיהם על עצמם. לדוגמה, לעזור למי שמרגיש “שבור” או “חסר”, או כזה שמרגיש לא מספיק גברי או נשי, ולסייע להם בפיתוח תחושת הערך העצמית והביטחון. בנוסף, מטפלים נוטים לסייע גם במקרים בהם אנשים שומרים על זהותם הרצויה, למרות קשיים סביבם – כמו גבר שמרגיש זקוק להרגיש גברי יותר לאחר ניתוח להסרת תפקוד זיקפה, או אישה שמבקשת להרגיש נשית לאחר גיל המעבר, או אדם שהפסיד עבודתו ומתקשה להרגיש שווי ערך.

מתן מנדט חוקי למדינה לאכוף סוגי טיפול מסוימים עלולה להיות מסוכנת, כיוון שדיון חופשי ומגוון הוא חיוני להתפתחות של טיפול אמיתי. ההכרה בכך שתהליכי שינוי והגשמה עצמית אינם אחידים, והכרה בכך שהנטייה המינית והזהות המגדרית הן תזקיקים של חוויות, רגשות וקשרי עוצמה — הם קריטיים ליצירת סביבה שבה כל אחד יכול למצוא את המסלול שלו ללא חשש מפגיעה בחירותו.

העצמה עצמית ובקרה מקצועית

התעשייה הטיפולית הייתה צריכה לנהוג באחריות ובביקורת עצמית, כדי למנוע התפתחויות של שיטות טיפול מזיקות או לא יעילות. כיום, מבלי רגולציה נוקשה ומעקב שוטף, טווח רחב של התערבויות, חלקן מיותרות ואף מזיקות, מתקיימות בשולי המערכת. התוצאות יכולות להיות הרסניות, בעיקר כי היעדר פיקוח ואחריות מאפשרים לבעיות להצטבר ולפגוע במטופלים, מבלי שיש מענה מתאים.

נכון להיום, ישנן שיטות טיפול שונות שהן שונות לחלוטין כגון טיפול בעבודת זיכרונות, טיפול באמצעות אלמנטים של עקרונות אליליים, או שימוש בכלים כמו האוניגרם, שנעשים לעיתים ללא ביסוס מדעי מוצק. מצב זה מחייב שיקול מחודש של המערכת המקצועית ושל היכולת שלה לשפר את האמינות והבטיחות של הטיפולים המוצעים לציבור.

כדי להבטיח אמינות ומקצועיות, על התעשייה הטיפולית לנהוג בשקיפות, לקבל משוב מהמטופלים, ולעודד דיון פתוח על האתגרים והבעיות שמגיעים לטיפולים והייעוץ. ביקורת עצמית והתייחסות נבונה לנושאים כמו זהויות מגדריות ומיניות הם חלק בלתי נפרד מיצירת סביבה טיפולית בטוחה ומכילה יותר. והדיון העתידי של בית המשפט העליון יהווה הזדמנות לבדוק האם המערכת מוכנה להשתנות ולשפר את עצמה, למען רווחתם של כל הפרטים.