ללא קשר לדעות הפוליטיות או לאמונות שלך, הריגת צ’ארלי קירק משפיעה על הביטחון שלנו. היא גורמת גם לי להרגיש פחות בטוח. אלימות פוליטית היא הסיכון המרכזי שמאיים על חירות הביטוי, ומהחסמים הגדולים לדמוקרטיה היא מהווה סכנה ממשית. חופש הביטוי הוא אבני היסוד של דמוקרטיה, ואם הוא נפגע, גם הדמוקרטיה בעצם מסתכנת.
כפי שכבר הובלט, קירק פעל בתוך ההינף של חובות האזרח בדמוקרטיה – הוא ניהל דיונים, ארגן פעולות והניע שכנוע. הוא השתמש בכלים של שכנוע והסברה כדי לקדם את עמדותיו. יחד עם זאת, רבים מצביעים על כך כי הוא לא היה “מתון” כלל, אלא אדם שפועל להרעיל ולפגוע בחיים של אחרים ככל האפשר. הוא קרא לחקיקת חוקי זכויות האדם משנת 1964 כמוצר טעות עצומה, יזם שינויים במדיניות ההגירה, ואף טען שאין הוכחות מדעיות לתמיכה בהתחממות הגלובלית.
קירק גם קידם הגבלות על חופש הפעולה של מוסדות אקדמיים אמריקאים, והיה פעיל בניסיון לפגוע בהפרדה בין דת ומדינה. הוא הפיץ תיאוריות קונספירציה על “קומוניזם תרבותי” של ליברלים, יהודים, מורים ואינטלקטואלים שנועדו להביא לידי קריסת הערכים המוסריים של אמריקה. באירוע בחירות של טראמפ בג’ורג’יה, הוא טען שדמוקרטים “מאמינים לכל דבר שאלוהים שונא”.
קירק גם קידם מודל ביבלי של מערכות יחסים, שבה האישה מתמקדת בתפקיד של אשה, אשת משפחה ואמא, בעוד שהגבר מוביל ומגן. הוא הצהיר כי אמריקה היא “מדינה נוצרית” ומבקש שהיא תישאר כך.
התמחות במיניות
כתמיכה באמונות דתיות, קירק נודע בהעדפה נחרצת לשמירת המוסר המיני. הוא תיאר נורמות מיניות מודרניות—כגון קיום יחסי מין מחוץ לנישואים ויחסים לא-מסורתיים—כ”אנרכיה מינית”. הוא טען כי “חוקי האל” הם המוסר המוסכם בנושאים מיניים, ואף קבע כי קורבנות אונס—כולל ילדים—צריכים לשאת בהריון. בנוסף, קרא לאסור טיפולים רפואיים המערבים זיהוי מגדרי הפוך, ואמר כי “נישואים חד-מיניים צריכים להיות דרישת סף לאימוץ”. הוא פסל את ההומוסקסואליות כ”שגיאה” ונתן התנגדות נחרצת לנישואים חד-מיניים, בטענה שהם מנסים “לזייף את הילדים שלך”.
אסטרטגיות אלה ממחישות עד כמה קירק חתר להציג מסלול קיצוני של שמירת ערכים נחותים ומוגבלים בנושאי המוסר והחברה. ניתן לומר שהוא היה כל כך יעיל, שהדבר הפך לסכנה ממשית. אך עליו להדגיש כי הוא לא היה “מתון”.
בקרב הימין קיימים כיום קריאות להירגעות השיח, השנאה והאלימות. אך אל מול נשיא המבעיר את הרוחות ומבטיח נקמה (ולמשל, באירועים רשמיים או בפגישות בינלאומיות), הוכח כי זה בלתי אפשרי, לפחות כרגע. טראמפ לא רואה ברצח קירק אירוע שמזמין תקווה לריפוי, סובלנות וחמלה. להיפך, הוא משתמש באירוע כדלק להמשך ההתקפות והאלימות, ומשמיע ביטויים שמסיתים להקצנה. הוא מתרברב בהכחשה של שונה, בדינמיקה של דימוניזציה כלפי יריביו, ועושה שימוש בשפה אלימה כדי לתאר את מתנגדיו—הכול תחת ההגדרה של “בוגדים” ו”פשעים”.
בתוך כך, התבטאויות רשויות החוק המרכזיות תומכות באינטרסים קיצוניים מפלגתיים ומביעות איום על חופש הביטוי. למשל,גון התקשורת הפדרלית מדבר על סיכול רישיונות שידור של תחנות שמבקרות את הממשלה, ואף משקיע באופציות לצינון דיבור שונה. בשום אופן אין סכנה דמוקרטית חמורה מן הצד השמאלי שמישהו ייחס לה כיום תיאוריות קונספירציה או ניסיון להפיץ אלימות בדרך של פשעים ופגיעה בחירות על בסיס פוליטי.
פקידים בכירים בממשל, ללא הוכחות, מצביעים על קיומו של “קמפיין מאורגן” שמאחורי הירצחו של קירק, ומתחייבים במלחמה כוללת נגד “מגמות טרור בית-בית” שמגיעות מהשמאל. הם מכריזים כי יפעילו את כל משאבי הממשל כדי לאתר, לשבש ולמחוללים אלו, מתוך מטרה להחזיר את הביטחון לאזרחי ארה”ב.
להרגיע את האלימות של “הכלל”
חשוב להבהיר כי בעוד שטוב יהיה להפחית את השיח וההתנהגות האלימה הכוללת, אין צורך לדרוש מהשמאל להירגע בכל הקשור לאלימות שלהם. למעשה, אין בעיות מימין כגון מיליציות קיצוניות, התקפות על הקונגרס או מקומות אחרים, חיילים המצטיידים בנשק, או קולות מטיפים למלחמה בהפוליטיקה השמאלית. ההבדל המרכזי הוא כי האלימות מצד הימין מתממשת באחריות ישירה של נושאי הפיקוד, כולל הרשויות והמנהיגים, והיא מונעת על ידי דינמיקה של dehumanization ואידיאולוגיות קיצוניות שמניעות למעשי אלימות. אין אף התבטאות מאורגנת של השמאל שקוראת לאלימות, ואילו נהגי השלטון הימני לא פעם הודיעו מפורשות על כוונתם להשתמש באלימות נגד מתנגדיהם, או לטעון כי הממשל ישמש כוח כדי לחדור ולשבור קבוצות מחאה.
בדומה לכך, חיילים פדרליים שמוצבים בערים ומונחים בידי הממשל המרכזי (ולא בידי רשויות מקומיות) עשויים בעתיד להיות מעורבים באירועי אלימות.
המחויבות של השמאל לשיתוף פעולה עם קירק
לצערנו, השמאל האמריקאי שותף במידה מסוימת בתמיכה בשיח של חוסר סובלנות כלפי נושאים חשובים. למשל, חלק מבעלי ההשפעה והסטודנטים סבורים שיש להסיר קולות ומרצים שאינם מתאימים להם מתוך אידיאולוגיות פוליטיות. סקרים מגלים כי סטודנטים רבים דורשים הגנה מפני השמעה של דעות שונה משלהם—פעילות שתחילה הייתה בגדר טעות, אך כיום, תופעה הולכת ומתרחבת. רפורמות כמו הוספת “אזהרות טריגר” על סילבוס, חוקים נגד “מיקרו-אגרסיות”, ודרישות להסרת תוכן פוגעני, התחילו דווקא מתוך הקצוות השמאליים אך פוגעות בחופש ההבעה והתוכן הליברלי של אקדמיה.
בכל מקרה, הנטייה להדיח מרצים או דוברים היא טעות חמורה, משום שבשום פנים ואופן אסור לאבד את היכולת להיפגש ודשות דעות שונות. בדיוק להפך: כל אדם, בכל קצה של הקשת הפוליטית, זקוק לשמוע דעות שמנוגדות לשלו כדי לשפר את החשיבה ולהעשר את הדיון הציבורי. גם השמאל, שעליו לחדד את ביקורתו, חייב להימנע מהכפשה ומפגיעה באחרים באמצעות כינויים שלילים כמו “טרנספוב”, “קנאי”, “קולוניאליסט” ועוד, שכן אלו אינם ביקורות מונחות מחשבה אלא תקשורת רגשית ופוגענית.
תרבות הביטול (Cancel Culture)
עיקר המסר של תרבות הביטול משמאל הוא שהטהור המוחלט הוא הכלל, ושעל שותפי פעולה לשמור כל העת על שלמות אידיאולוגית. מציאות זו יוצרת שבר בכל הנושאים שקשורים לדיון נועז, כי מי שמבקש לבטל אחרים עלול להיפגע בעצמו, ומערכת של חוקים והשפעות תפקוד קפדני מונעת חופש הביטוי ומונעת התמודדות עם ביקורת. אי אפשר להתקדם ולתקן תופעות שליליות מבלי להקשיב לביקורת, אך כאשר חוסמים דעות או מרימים יד נגד כל דעה שונה, הגבולות של חירות האדם והביטוי מצטמצמים ופגיעתם עולה.
הסופרים והאמנים שנאלצים לבטל יצירות או להיפגע מקריאות להחרים גופים ויחידים הם חלק מבעיה זו. גם אם קירק היה מסוכן, מותו הוא יותר מסוכן—כי הוא מעמיד את כל המערכת בסיכון של אלימות, חיסיון ופגיעה בחירות בסיסית. ככל שהאלימות או הביטול תלויים בתוכן עצמו, כן ירד הערך של חרות הפרט והקהילה, והגנתה הופכת ליותר מסוכנת ורגישה.
