בשורה חיובית ומרעננת בתחום הבריאות פורסמה לא מכבר: ה-FDA, רשות התרופות והטכנולוגיה הרפואית האמריקאית, הסירה את האזהרה שהוטלה על טיפולי אסטרוגן לשם הקלה על תסמיני גיל המעבר.
אותו אזהרת “הקופסה השחורה” שנעשתה מלווה במגבלות קשות והרתיעה רופאים רבים מלהמליץ על טיפולים באסטרוגן, בעיקר כמענה לתסמינים כמו גלי חום, עשרי מוח, אובדן התעניינות במין, נדודי שינה ושינויים במצב הרוח. ההחלטה החדשה משמעותה פתיחת אפשרויות חדשות לטריטוריות טיפוליות שהיו מוגבלות עד כה.
האם אסטרוגן אכן מסוכן? האם הוא גורם לסרטן השד?
לא, אסטרוגן לא מסוכן במובן הכללי. במשך שנים רבות, מקובלת היתה ההבנה כי טיפולי אסטרוגן עלולים להגדיל את הסיכון לסרטן השד, אך מחקרים מראים שהקשר הזה מורכב הרבה יותר ממה שניתן היה לחשוב. סיכון מוגבר לשימוש באסטרוגן מצוי בעיקר במקרים של חשיפה מופרזת או שימוש ממושך ואינו תקף בהכרח לכלל הנשים. יתר על כן, מחקרים עדכניים מראים שאסטרוגן יכול אף להגן מפני מחלות נפוצות כמו אוסטאופורוזיס, דמנציה ומחלות לב, שהן סיבות המוות המרכזיות בקרב נשים בגיל המעבר.
עד לשנות ה-2000, ההכרה באסטרוגן ככלי טיפולי נרחב ויעיל לתסמיני גיל המעבר נקטעה באופן פתאומי בעקבות מחקר גדול שנערך בארה”ב. מחקר זה, שטענו שכשלים אתיים ומתודולוגיים מובנים, פסק באמצע, והכריז באורח חד-צדדי כי הטיפול באסטרוגן מסוכן מדי. ההחלטה הפכה את הטיפול לבעייתי, ואף אסורה ברבים מהמדינות.
כתוצאה מכך, בשני העשורים שאחר כך, נרשמה ירידה חדה בשימוש באסטרוגן, בעוד שהבטחות טיפוליות תחליפיות כמו תרופות אנטי-דפרסנטיות, תרופות להפחתת חרדה, ואמצעי טיפול בלחץ דם — עלו באופן משמעותי, כדי להתמודד עם תסמיני גיל המעבר שנגרמו מהפחתת הטיפול ההורמונלי המסורתי.
בתוך ההקשר הזה, בולטים יוצאי הדופן של פרופסורים ומומחים בתחומים הרפואיים השונים, כדוגמת ד”ר קלי קספרסון וד”ר רייצ’ל רובין, שהקדישו שנים לקידום ההבנה שאין סיבה להיקלע לפאניקה ולדחיית הטיפולים ההורמונליים. בהמשך, הם נבחרו כחלק מוועדה של ה-FDA שהחליטה באישור חוצץ על שינוים בתוויות המוצר, ואשר התפרסם באישור חסר תקדים שאפשר הטמעת ההחלטות במערכת הרפואית.
כיום יש יותר נשים שחיות מעבר לתקופת הפוריות מאשר אי פעם בהיסטוריה של האנושות. לפני כ-10,000 שנה, דרגת התמותה בגיל זה הייתה נמוכה מאד, בעוד שההישגים המדעיים והטכנולוגיים המודרניים — חיסונים, תברואה, לידות בטוחות יותר — האריכו את אורך החיים באופן דרמטי. כך, נשים רבות כיום נמצאות במצב שבו הן מתמודדות עם אתגרי ההזדקנות, באמצעות טכנולוגיות רפואיות מתקדמות כמו משקפיים לקריאה, שייקי חלבון, ניתוחי היפ, ואמצעי שיפור תפקוד מיני כמו ויאגרה, שהופכים את החיים לפחות סבוכים ויותר מהנים.
מה שצריך כעת להתרחש הם שני תהליכים עיקריים:
- רופאים ומערכות החינוך הרפואי צריכים להבהיר מחדש את הידע המדעי העדכני בנוגע לטיפול בהורמונים בגיל המעבר, ולהכיר בכך שאסטרוגן יכול לסייע במניעת מחלות ניווניות כמו אוסטאופורוזיס, דמנציה ומחלות לב — תחלואות שהן המטרד המרכזי של נשים בגיל זה.
- נשים (ויחד איתן כל אלה שאכפת להם מהבריאות והבריאות שלהן) חייבות להכיר בתסמיני גיל המעבר כפשוטים לטיפול, ולהבין שרוב התסמינים שהן חוות ניתנים לשיפורים משמעותיים או למניעה, אם יודעים כיצד לפעול נכון ולשתף פעולה עם הרופאים שלהן. במילים אחרות, חינוך והבנה עצמאית של נשים הן חלק בלתי נפרד ממהלך זה. חובה על הנשים לדרוש ידע, לדרוש טיפולים, ולפעול למען בריאותן.
שישים מיליון נשים בארצות הברית בלבד נמצאות בתקופת המעבר או בגיל הפוסט מנופאוזה, ורוב הרופאים עדיין אינם מצוידים במידע עדכני ביותר לסיוע להן. בעוד שחלק רופאים מודעים לעובדה שבעולם המודרני יש קבוצה קטנה של מטופלים טרנסג’נדרים שמקבלים טיפול הורמונלי, רוב הרופאים מתמודדים עם חוסר ידע או חשש לייעץ על טיפולים הורמונליים לנשים מגיל המעבר. זה מצב שיש לתקן מיידית.
יש צורך בהרחבת ההשכלה הרפואית והעלאת המודעות של גופים רגולטוריים כמו ה-FDA לבעיות הורמונליות שקשורות גם בבעיות פרה-מנופאוזה (גילאי 38-48) ובשימוש בטסטוסטרון לנשים — נושא שד”ר קספרסון מחריפה בקריאה ורומז על דרכים לשנות את המצב באמצעות מחקר, חינוך וקליניקה, כפי שמובא בספרה החדש “רגע גיל המעבר”.
בינתיים, עלינו לחגוג את ההבנה המדעית שהגיעה לרמת דיוק שמאפשרת לחולל שינויים דרמטיים במדיניות הרפואית, בתקווה שזה ייפתח לגל של מודעות וחתירה לטיפול נכון, שמועיל לנשים רבות ויכול לשנות את מצבן הבריאותי והחברתי באופן משמעותי.
