בתוך חיי חוויתי שינויים משמעותיים במגוון תחומים: הומצאו ומוטמעו במוצרי היום-יום מכשירי מיקרוגל, טלפונים חכמים ורשתות חברתיות, הוקמו כבישים בין-מדינתיים שנסעו במהירות גבוהה, עלתה לאוויר תשתית האינטרנט, והומצאה דוגמת היוגורט הקפוא.
עם זאת, נושאי המיניות והזהות המינית נשארים במידה רבה יציבים לאורך השנים. הם כוללים את הרצונות והפחדים של אנשים, את תכונות הבעיות שקשה לדבר עליהן, ואת חוסר ההבנה שיש לאנשים לגבי גופם ואינטימיותם.
בעיתון כמו ה”ניו יורק טיימס” פורסמו תכופות ראיונות עם מטפלי מין, שבהם נשאלים שאלות כגון: מה היית רוצה שאנשים יידעו יותר על מין ואינטימיות? התשובות לסוגיות אלה נותרות יציבות ומדגימות עד כמה תחום זה התיישב לאורך זמן. למעשה, אותו סוג של דיון היה יכול לעלות לאור במצרף לפני 25 או 50 שנה, או אף בימי שנותי הראשונים.
קיימו שינויים גדולים בחברה הנוגעים לנושאי מין: פיתוח אמצעי מניעה זול, אמין וחוקי; הפחתת ההשלכות הפליליות על קיום יחסי מין בין בני אותו מין; התפשטות תכני הפורנוגרפיה באינטרנט; והכרה תרבותית מאוד רחבה של אזורי הפטמה הארוגניים כמו הדגדגן והפטמות עצמן, שהיו נכס סודי שמור עד שנות התיכון שלי.
בכל זאת, אני לא ארצה לבטל אף אחד מאלה. ההתקדמות שהושגה היא חיונית ומועילה, ואין לי ספק שזו הייתה הכוונה בכל שינוי שכזה.
אבל על אף השינויים הגדולים שנעשו, לא חלה תזוזה במגוון הבעיות והאתגרים שהאנשים חווים במיניותם. הפחדים, ההגבלות, תחושת הסטריאה והבושת, חוסר ההערכה העצמית, חוסר הידע, בחירות שגויות לבן הזוג, ולחץ להופיע במין — דבר זה נותר קבוע לאורך הזמן. הגישה הפסימית הזאת שממשיכה להתרחש היא שהופכת אותי ועמיתותי המטפלות במין לעוסקים במלאכה מאז שפרופסורים מורס וג’ונסון יצרו את תחום הטיפול במיניות לפני כ-70 שנים.
בנושאים אלו, אנשים תמיד היו מודאגים מסוגיות כמו: ביצוע מיני, גודל הפין, איך להגיע לשיא של בן או בת הזוג, האם להעמיד פני אורגניזציה (ולמרות שזה נמשך עד היום, מליוני גברים ונשים עדיין בוחרים לעשות זאת), מין עצמי & דמיונות, שמירת התשוקה ביחסים חד-זוגיים, ומה הזמן המתאים לומר כן לכיסוי המיני.
הדילמה של מארס ושל ונוס
נשים וגברים עדיין תופסים זה את זה כ”מיעוט” – שניהם מחולקים ל”ארס” ו”ונוס”, ומסרבים לראות את האחר כאחר. רבים מאיתנו תופסים את המין האחר כאילו הוא שייך לתחום אחר, זר ורחוק, שהרגעים המחשבתיים והרגשיים שלו אינם מובנים לנו כמו שפתם של קנגורו או ג’ירפה – שלא לדבר על היכולת להיכנס לעולם הפנימי ומורכב יותר של הפרט בסביבת המין.
ככל שהורים נמנעים מלספק לילדיהם מידע ומדריכים בנושאי מין, וככל שרופאים ופסיכולוגים אינם מודעים או אינם פתוחים לדיון בנושאים אלו, וכן בהמשך כאשר דעות דתיות פוסלות את הפורקן המיני ומקדמות הימנעות, המצב לא ישתנה. בייחוד כאשר מין נתפס כלחם של כוח ושליטה בין המינים, קיימת מסגרת תרבותית שמקדשת בורות, רגשות אשם ומתח.
הבדידות המינית, הבושה, חוסר הידע והתסכולות שמתחבאות מאחורי הקירות הללו לא ייהפכו לבעיות רק באמצעות ביטול או אימוץ הפורנוגרפיה או הוויכוח בנושא הפלות, או דילמות כספיות הקשורות לניתוחים טרנסג’נדריים, או בהדגשת ה”סכמה” בכל אינטראקציה מינית — שכן כל אלה לא ימשכו את שורש הבעיה. במקום זה, חשוב לעסוק במהות שנוגעת לבריאות מינית ולסיפוק: קבלה עצמית, תקשורת פתוחה, והיכולת להיות נוכח ומרוכז בזמן המין, מבלי לחוש מבוכה או לחץ.
בעצם, הפתרון האמיתי לבעיות המיניות טמון ביכולת של אנשים לקבל את עצמם, לבנות תקשורת כנה ופתוחה עם בן זוגם, ולהיות נוכחים מורגשים של הרגע. זוהי נקודה חשובה שיש לחזק כדי לשפר את איכות חיי המין והחוויות המיניות שלנו.
בואו נמשיך וניתן לכל אחת מהדמויות המובילות בתחום לחדש ולפרוש את המגוון הרחב של חוויות מיניות שמותרות, שמרומזות ושייכות לכולם. בין אם זה בהרהור, בפנטזיה, בשיח על רצונות ותשוקות או בפועל, עלינו לתמוך בכך שכולם ירגישו חופשיים לגלות את מיניותם במלואה.
אבל, בין יתר הדיונים הקיימים, עלינו גם להרים את־הראש ולשאול: איך זה שהשאלות והתשובות שלנו על מין עדיין נותרות כפי שהן היו לפני עשרות שנים? טכנולוגיות חדשות לא יפתרו את זה אוטומטית; במיוחד אם אנשים עדיין חוששים או לא מיומנים לשאול את השאלות הנכונות. הבעיה היא לא הטכנולוגיה עצמה, אלא ההכשרה, הפתיחות וההבנה של האנשים.
ובכן, זה טוב לעסק שלנו – המטפלים במיניות – אך זה גם מקור לתסכול מתמשך ולחץ מיותר על האנשים ככולם. לכן, עלינו להמשיך ולחקור, לחדד ולפתח שיטות שיקדמו שיח פתוח ובריא בנושא המין והרוחניות של המיניות. כך נוכל לסייע לאנשים לחיות חיים מלאים ומספקים יותר.
אם תרצו צפייה בסרטונים קצרים על מיניות, או יותר מידע על אינטליגנציה מינית בפורמט תמציתי, תוכלו למצוא באתרים שהוזכרו בטקסט.
