נדרוש מאמץ ניכר כדי להאמין שהסיפור של קולדפליי-קיסקמר-אנדי ביירון תופס את תשומת הלב של מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם. זוהי תופעה שמעלה את השאלה המרכזית: מדוע אירוע כל כך שוללי, שנראה כסיפור קלוש וחסרי חשיבות, מצליח למשוך כך את הקשב של כל כך הרבה אנשים, בעוד שישנם חדשות מטרידות ומורכבות שנוגעות ישירות לחיים שלנו, לילדינו ולעתיד החברה כולה? נראה כי קיימת סקרנות טבועה, אולי אפילו סוג של סחיטה רגשית, שמושכת אנשים לתוך האירוע, כיוון שיש בו משהו עשיר בפסיכולוגיה של הקינאה, ריקוד של כוח ושליטה, והנאה מבזיונו של אחר. לדוגמה, מרבית המידע הלא חיובי על אנדי וקristin מתמקד בכך שהם כנראה אנשים בעלי אמצעים. אוקיי, אנחנו יכולים להרגיש קנאה לכסף שהם מצבור או ירידה עליהם כי הם מצליחים, מבלי שידענו באמת מי הם, מה עובר עליהם, או מה הקשר שלהם לסיפור. אם זה נשמע מגעיל, זה כי אכן כך. זה מצביע על הפוטנציאל להתרעמות ולשנאה מושרשת באי ידיעה וקנאה. זוהי תמונה מדויקת של תופעה שבה אנשים חשים סיפוק כאשר אחרים נופלים, פשוט מכיוון שהם מרגישים עושר, עוצמה או הצלחה, שהם עצמם אולי חוסרים. דבר זה מעלה שאלות מוסריות קשות ומדגים עד כמה התנהגויות קיצוניות מסוגלות לגרום לנו להרגיש עליונות רגשית ומוסרית, מבלי הבנת ההקשר או ההשלכות של המציאות עצמה.
מנגד, ישנם אנשים שמגיבים באופן שונה ומזהים את ההתנהגות של אותם אנשים כבוגדנית, לא מוסרית, או בלתי מוצדקת, ומזדהים עם ההרגשה שהעולם מחויב לשיפוט ולביקורת. בולטים המחשבות שמתייחסות לכך שכאשר אנו מתערבים ומבקרים חיים של זרים, בתמורה להנאה רגעית, אנו מחווים צדק מזויף ותחושת עליונות. תסכול ומורת רוח מהשלטון והמערכות שאינן מושלמות מובילים את חלקינו לרטון על האי-צדק, אך באותה נשימה, קיומנו מאפשר לנו להשתתף בתהליך הפייקי והאלים הזה—מחוצה למהות המוסר וההומניזם. יותר מכך, לפעמים אנחנו פשוט משקיפים דרך סקרים של שירים וקליפים, חשים שייכות ואשם, מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות לעולם המעניין, המורכב והכואב שמתחולל מחוץ למסך.
אפילו אנחנו, בתור אנשים בוגרים, יכולים לנסות לדמות ולחשוב על חוויות של צעירים וצעירות שחיים בעולם בו הכל גלוי, זמין ופומבי. בעולם כזה, מותרות וטעויות עולמיות לא רק שהופכות לבלתי נמנעות, אלא גם מוגזמות ומושמעות. נזכור איך בתקופתנו, בימינו, המחשבה שכולם רואים את כל הפגמים והכישלונות הייתה המפחידה ביותר; ואילו היום, הפחד הזה קיים בפועל. צעירים כיום נאלצים להתמודד עם זאת מדי יום, חווים את המתח שבהצהרות ופרסומים ומנסים להסתגל לעולם שבו כל רגע נצפה, נמדד ויכול להפוך לוויראלי באופן פתאומי. ומי שאינו מצליח מצליח לבלוט—ברע או בטוב—לעיתים בצורה שמנוגדת לחלוטין לערכים בסיסיים של פרטיות וכבוד עצמי.
העולם שבו אנו חיים הפך להיות מוקד של מעקב סמוי וגלוי. לפני זמן לא רב, היינו יכולים לטעון כי פרטיות היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, אך כיום, כל הדבר הזה נשמט מידנו. במקום זאת, אנו מציגים בפנינו תמויות, רגעים ופדחות לחיים, הפכו להיות חלק מהמובן מאליו של ההיסטוריה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. פשוט, אין לי למשל פרטיות יותר—החיים שלנו מזוהים ומושקעים בתקשורת המונית, בהעברת מסרים קצרים, בקליפים ויראליים וכולי. היינו אולי רוצים לחוש חופש לבחור ולהיות עצמנו, אך המודרניות מבקשת מכולנו לשאת את האחריות על זה שמישהו אחר, זרים, יוכלו לנתח ולבקר כל פרט באורח קליל ובחוסר רחמים.
אנחנו חיים בעולם שבו התובנה הפשוטה של להיות אדם אמיתי, חופשי ומסוגל לטעויות, מאוימת ומוצהרת. הביטחון הפרטי, שארז בחלקו את היכולת לטעויות, להיחשף, ליפול ולעלות מחדש—כל אלה הוחלפו בתמונות, בשריטות וביקורות, שנעשות גלובליות בקלות רבה יותר מבעבר. הצורך באישור, בהוכחת עצמאות והבעת דעה חופשית הפך למלאכותי ומוגבל יותר, ומבעד לעין החברה המתועדת כל כך, החשש הופך לחרדה. הצפיות והדרישות, המועלות על ידי הרשתות החברתיות, מאפשרות לאנשים צעירים ומבוגרים כאחד להיאבק על זכות לפרטיות, אך בעצם, הלחצים הללו בין השאר מפקיעים את היכולת לחיות מחוץ למעגל הצפייה והבדיקה המתמדת. כל אחד מאתנו נתון לסט שלם של נקודות ביקורת בלתי נראות, שמוסיפות ללחץ ולתחושת חוסר הוודאות, מפחידות אותנו, גורמות לנו להחמיר את הנטישה של המרחב הפרטי שלנו.
המצב הזה מעמיד בסימן שאלה עמוק את ההגדרה של הומניזם, פרטיות ואותנטיות בחברה המודרנית. העולם שהכרנו, שבו היו לנו חוקים מוסריים, גבולות ויכולת לטעויות, הולך ואובד. במה שנראה כמו מנגנוני תיעוד תמידיים, אין כמעט שום פרטיות אמיתית—כל רגע, כל עוולה ואושר יכול להיות חלק מתמונת הזרם המרכזי. כנראה שלא נשוב עוד אחורה, והחברה שלנו תמשיך להתפתח לעבר מצב שבו ה”פרטיות” היא מונח היסטורי בלבד, סיכון שנלקח בשבילו סיכון ותגמול. אם תרצה, זו תרבות שמספקת גם בידור וגם מחיר כבד, לחיים של כולם, פתאום, באופן מיידי וגלובלי.
