בושה – בעיה גדולה יותר מטוויחה, נרתיק, פנטזיות או הרצונות שלך

בושה – בעיה גדולה יותר מטוויחה, נרתיק, פנטזיות או הרצונות שלך

לפחות מחצית מהמטופלים שלי מתמודדים עם תחושת בושה עמוקה.

בפגישת היכרות ראשונה, כשהשאלות שאני שואל היא “מה היית רוצה להשיג בטיפול שלנו”, אנשים לעיתים קרובות מזכירים את הפנטזיות שלהם (האם הן משונות מדי?), את הרצונות (האם הם נמוכים או גבוהים מדי), או את איבר המין שלהם – פין או נרתיק – שלעתים לא מתפקד כפי שנדרש בזמן החשוב ביותר עבורם.

כמעט מעטים הם שמודים ב”מורה הרגיש לי less shame,” כי זהו דבר כמעט בלתי אפשרי – הרי הם עצמם סגורים בבושה, חלקם חוו חוויות קשות בילדות שכללו לחץ או כפייה לקיום יחסי מין עם כהן דת או בן משפחה, וחוששים שזה מעיד על הומוסקסואליות שלהם או שהם בעצמם דווקא חיפשו זאת. אחרים מפחדים שהם יפגעו בילדים של עצמם או של אחרים, למרות שאין להם כוונה אמיתית לכך.

חלקם נתפסו מתביישים במעשי אקט מסוים, כמו סקס עם צעצועי מין או התבוננות בפנטזיות שדורשות פעולות בלתי אפשריות או לא מקובלות חברתית, כגון סקס עם דמויות מתוך קומיקס, יוניקונים או דרקונים, או תרחישים קיצוניים של תקיפה או שירות למתים.

לא משנה מה אנשים עושים או רוצים, תמיד קיימים אחרים שחוו את אותם הדברים או מביאים אותם לידי ביטוי. אין דבר כזה מצב ייחודי—אם האדם מסוגל לדמיין זאת, הרי שיש אחרים שגם חוו, חווים או ירצו לחוות זאת. הפנטזיות, הרצונות או הפעולות הללו משקפות מגוון רחב של חוויות ונושאים שנויים במחלוקת או לא מקובלים בחברה.

הבושה היא התחושה שהאדם מצוי בסטייה מוסרית או בתורשה של ליקוי חמור, שמוציא אותו מהקהילה האנושית. היבט זה הוא שהכי מזיק, כי כאשר אדם שובת מפעילות חברתית או נמנע מלתקשר, הוא מפסיד הזדמנויות לקבל חמלה, חיזוק או תמיכה. הוא שומע פחות סיפורי אחרים—שבעבר אולי היו דומים לשלו—וכך ההסתגרות והבודדה מתעצמת.

התוצאות של ההסתגרות הן הרעה נוספת – האדם החש בושה נוטה לפרפקציוניזם עצמי, ומקרין את תחושת השנאה והביקורת העצמית על סביבתו, בפרפרזה על הרעיון שהאחרים דווקא מתרשמים או מתעניינים יותר ממה שהוא חושב. הם מתמקדים בחולשות הכי עמוקות שלהם, במקום באחרים—המשפחה, העבודה או תחביבים.

הבושה מסבירה גם כיצד רבים מאלה הסובלים מלקויות או קשיים מיניים נמנעים מקשרי מין ואינטימיות עם פרטנרים – הם מרגישים שאינם ראויים למען ההנאה. הם נמנעים מחשש שיראו במפגיעותם או שינטשו את הקשר. הם מרגישים כלואים במעגל של אשמה ושליטה עצמית או חוסר יכולת להשתחרר.

בתוך המציאות הזו, מין הופך לעניין של אחרים – עבור רבים, חווית מין היא משהו שמיועד לאחרים בלבד, לא לעצמם. הרגשה זו מביאה לסירובים, לוויתורים או להימנעות מוחלטת, גם בהזדמנויות שבהן אפשר היה להנות מקרבה ופינוק. הם מרגישים כי הם אינם ראויים לחוויות מיניות חיוביות, והתחושה היא שהם שייכים לסטינג שגוי של חוסר סיכוי.

מה מתרחש במציאות היומיומית? לדוגמה: ג’ורג’ שהיה כל כך מבושל מחשש לצפייה בפורנו, שהוא האמין שאינו ראוי לאשתו המדהימה, והחל להימנע ממנה; סורה שנפגעה ממשקל חדש שהוסיפה, והחלה לקרוא לבעלה “משוגע למין” ולהפחית סקס אוראלי; מיץ’ שהשתמש בויברטור עם טעות בבחירת שימון וגרם לעצמו לפציעות; ורובי, שמרגיש בושה על כך שמצא את עצמו בודק כלקוח סגנונות לבוש מסוימים במהלך היום, ואינו מוכן לשחק עם הכלב שלו ביום בו נתן ביטוי לפטיש שלו.

ביקורת על בריאות הגוף והנפש

לעיתים, הבושה היא תופעה בריאותית של ממש. יש לי מטופלים ביסקסואלים המודעים למין האנאלי שהם מקיימים אך חוששים לספר לרופא שלהם, ואחרים המסתירים מידע רפואי כדי להימנע מקבלת שיפוט פסול או השמצות. הם חוששים שגילוי אמיתי יפגע בטיפול או במערכות היחסים שלהם, אך אני מדגיש כי החסכים והסודות הללו רק מחמירים את מצבם. באותן שיחות, אני מבהיר שלשמור סודות כאלה בתודעה הוא בדרך כלל לא משרת אותם.

איך אני מתמודד עם אנשים המתמודדים עם בושה עזה? чест honesty, התוצאות לפעמים משתנות. לעיתים, אני מצליח לעזור להם לראות שהכאב נובע מ misunderstandings שהיו חלק מחוויות ילדות, מאמונות שקריות או מתוצאות של החלטות שקיבלו בגיל צעיר. הם צריכים להבין שהכאב אמיתי—כמו אכזבה, תסכול, כעס, אבל גם שחרור אפשרי מהשקעים האלו.

רוב הבעיות נובעות מקונספירציות במוח, שמציגות את החוויות כחלק בלתי נפרד ומבוססות על אמונות שקריות. למשל, גייל שהעדיפה להאמין שהיא אשמה במעשיה המיניים, יכולה לגלות שהיא בעצמה מייסדת את ההאשמות ולשנות את ההבנה שלה. לעומת זאת, מיץ’ לא מוכן לקבל שהפך לביקורת עצמית מתמדת, ושאם הוא ישנה את נרטיב הביקורת, יוכל להשתחרר מהתחושה הקשה הזאת.

כשאנשים מתביישים במיניות שלהם, אני לא מדבר מיד על סקס, אלא על הסיבות וההבנות שמקורן בילדות, בפחדים, באי-הבנות או בפגיעות שנעשו להם. אני מעודד אותם לבחון את הסיפורים שהם מספרים לעצמם ולפתח קבלה עצמית – תהליך שיכול להוביל לשחרור, להפחתת הביטויים של הבושה והפכו את חוויותיהם ליותר חיוביות ומועילות. ולבסוף, כשאנשים מצליחים להיכנס מחדש לזרם החיים ככל בן אדם, רוב הבעיות והטעויות מתפוגגות, והחיים נראים פתאום הרבה יותר מקבלים ושלווים.