ד”ר רות הלכה לעולמה

הודעה חשופה: מעולם לא פגשתי או הכרתי את רות וסטהיימר.

רות וסטהיימר, מחנכת המין הידועה בעולם, הלכה לעולמה החודש בגיל 96. היא נחשבת לאחת המשפיעות והמשנות הגדולות בתחום חינוך המין והחשיבה על מיניות בארצות הברית ובעולם כולו.

בעבור רוב האמריקאים שמעל לגיל 50 (וגם מיליוני צעירים אחרים), היא הייתה מכונה “ד”ר רות” — דמות משעשעת וכריזמטית שהשפיעה באופן משמעותי על השיח החברתי והתקשורתי בנוגע למין. בשנים המוקדמות, לפני שהפכה לדמות ציבורית מרכזית, היא הופיעה ברדיו, בטלוויזיה, במגזינים ואפילו בסרטים הוליוודיים ובאלבומים, כאשר היארתה שיח פתוח ומפלרטט על מיניות בשפה פשוטה ולגיטימית.

בתקופה שהייתה לפני שנות ה-80, שיח על מין היה מצומצם ומבושל. באותן שנים, המושג “מין” היה מכוסה במעטה של צנזורה וחוסר נוחות. לדוגמה, שיחות על קיום יחסי מין היו נדירות בטלוויזיה, ושימוש במונחים מילוליים היה נדיר, כשהתייחסות למין כאל “קיום יחסים” בלבד. נשים שלא חוו אורגזמה נחשבו ל”קרה”, ויחסי מין בין בני זוג היו לעיתים בטוחים שבכלל ישנים בנפרד, כדי להימנע מאי נעימות או מבוכה.

רות פתחה נתיב חדש באמצעות תוכניות הרדיו והטלוויזיה שלה, שהביאו לשינוי במיינסטרים. היא דיברה על מיניות בגלוי, וקידמה נושאים שהיו נחשבים במוסכמות הציבוריות כהתנהגות פרובוקטיבית או תעוזה, כמו פנטזיות מיניות, סקס אוראלי, אמצעי מניעה, וקבלה של רצונות והעדפות אישיות בין מבוגרים. אלה נחשבו אז כזלזול במוסר או כפריצת גבולות, אך היא הפכה אותם לשיח רגיל ומקובל. היא עזרה להחזיר למציאות את ההבנה כי מין הוא חלק נורמאלי וטבעי, ושהוא שייך לשיח הפתוח והכנה.

הדרך שהשתנה דרך ההשפעה שלה נסללה גם באמצעות אישים מרכזיים בתקשורת הפופולרית ובהומור הציבורי, כמו ג’וני קרסון, מגזין פיפל, ותוכניות אירוח כמו Live with Regis and Kathie Lee. הם לא הצליחו להתעלם מחכם הקטן והנעים שלה, שהפך לקול שאמר את הדברים שבדיעבד נראו מובנים מאליהם, אך בזמנו היו הכרזה על שינוי והקמה מחדש של השיח על מין ומיניות.

היא לא המציאה את כל מה שהחינוך המיני המתפתח היום מציע, והדברים שהיתה מוכנה לדבר עליהם היו חלק ממה שהיום נחשב לשגרה מוגדרת — אך כשהיא קיבלה את ההזדמנות, היא ניצלה אותה באופן יוצא דופן. בגיל 52, היא הפכה לדמות שמקדמת נגישות פתוחה והומוריסטית לשיח על מין, ומאז היא הפכה לסמל של חינוך מיני חף מסטיגמות ומבוכה.

מה שהיא פחות דיברה עליו או קידמה בפועל

במהלך שנות ה-80 וה-90, היא הראתה זהירות בנושאים מסוימים. היא חיכתה לבסיס מדעי רחב יותר בנוגע לנושאי טרנסג’נדרים וטרנסקסואליות, ופעלה למען זכויות אזרח של קהילות אלו. היא הייתה סקפטית לגבי שימוש במושגים של BDSM כמשהו “בריא,” והאמינה שרוב מערכות היחסים הפתוחות לא יצליחו להתקיים לאורך זמן, ולכן נמנעה מהן או לא עודדה אותן באופן אקטיבי. היא הייתה שמרנית יותר ביחס ליחסים רומנטיים-מיניים שבהם שני בני הזוג נותרים פתוחים לאופציות נוספות, והמליצה לרוב על שמירת מסגרת של יחסים סגורים יותר.

בעוד שאנשי תקשורת ומומחים בני זמנו הסכימו ומוסיפים כיום כי היא הייתה מתקדמת לתקופתה, יש לזכור שהמלחמה על קבלת בקיאות בנושאים כמו זהות מינית, יחסים פתוחים ופרקטיקות שונות לא הייתה פשוטה, ולעיתים נחשבה לבעייתית או מסוכנת על ידי רבים. היא לא הייתה חלק מקבוצה שהחזיקה בכל הידע המודרני, והגבלותיה מובנות מתוך ההקשר הזמן והתרבות שלה.

בניגוד לאלו שהיום כינו את עצמן “פרוגרסיבים” או “חברתיים מתקדמים,” היא לעולם לא דרשה לצנזר דעות מנוגדות או להפריע לדיון הציבורי על מנת להחזיק בעמדותיה. היא לא טענה כי היא קורבן של מי שמבקר אותה, אלא היא פתחה דיון סובלני ומכיל יותר על מיניות, בכך שהצהירה שהיא פשוט משוחחת בכנות, ומחייכת אל החיים עם הומור ושמחה.

לבסוף, תכונה יוצאת דופן של רות הייתה היכולת שלה ליהנות, לבלות ולצחוק על עצמה, ולתפוס את ההומור ככלי לריפוי והחיידק שמכיל בעיות ומצוקות, במקום להחריף אותן. היא ידעה שהומור יכול להפוך את הדיון על מין להיות קליל, נגיש ומשחרר, גם אם המקצוענים הזהירו כי שיח כזה עלול להחליש את הרצינות של הנושאים.

האם ניתן לשפוט את דמות שהייתה בכל כולה מראשית שמהלך הדרך שלה פתחה את הפתח לחיזוק שיח החירות, השוויון וההכרה המינית? ברור שבלי ההופעה שלה בטלוויזיה, קידומה של שיח חופשי על מין והסכמה, והדגמת פתיחות תרבותית — לא היינו מגיעים לתחומים המודרניים של זיהוי והכרה בנושאים כמו שפת הזיהויים המגדריים, קיום יחסי מין פתוחים, וקידום תעשיית הפירוש והויברטורים.

כל מהפכן תמיד נמצא מקדימה את זמנו ומתחבר גם לתקופה שלו. כשחושבים על דמויות שהשפיעו, אפשר לבחור לחגוג את ההישגים שלהם או להצביע על המגבלות והחסרונות שהובילו להן — כי כולנו חלק מהתהליך ההיסטורי שממשיך להתקדם.

שינויים חברתיים ופוליטיים תמיד מתרחשים לאט יותר ממה שהיינו רוצים, ולעיתים הם אינם מושלמים וגורמים ללהקות של מיעוטים להישאר מאחור. לדוגמה, המדיניות הצבאית של ארה”ב משנות ה-90 של “אל תבקש, אל תספר” לגבי הומוסקסואליות הייתה נקודת פתיחה רדיקלית אך מוגבלת. אך עם הזמן, היא שונתה, והיום יש זכויות לגברים ולנשים פתוחים להצהיר על זהותם הגברית או הנשית באופן מלא. התהליך הזה מראה, שהשינוי, גם אם איטי ומוגבל בהתחלה, מצטבר להישגים גדולים תוך זמן קצר יחסית.

רוב הקולוסים והחוקרים של התקדמות תרבותית יאמרו כי בעוד שהתהליכים בדרך אינם מושלמים, הם מצביעים על תהליך של שינוי שמגיע ומתרחש במהרה, ולעיתים בצורה בלתי צפויה. חשוב לזכור שישנם כאלה שיזכרו את ההיסטוריה כבעלת שלב שנוי במחלוקת, והם עשויים לבחון ביקורתית את מי שהיו לפני, או את ההכרה החברתית שהייתה קיימת בזמנם, ולהבין שהם היו חלק בלתי נפרד מהתהליך של התקדמות.

לכן, חשוב להכיר בכך שאנשי תנועה ותודעה חברתית שביום-יום נראים כמתקדמים, בעתיד עלולים להיתפס כמרובים או שמרניים יותר ממה שחשבנו. ההיסטוריה תמיד תראה שהשינויים במהפכות חברתיות הם מורכבים ומגוונים, וההכרעה לא תמיד חורה לטובת המהפכנים המוכרים. לכן, אנחנו צריכים להיות סלחניים ומבינים כלפי אלה שהיו לפנינו, גם אם הם לא היו מושלמים.

ולסיום, לא נוכל לדעת מי מהדור שלנו ישאר בצד הנכון של ההיסטוריה — כי תמיד יהיו אנשים שיביקורתו על ההוגים הקודמים, אלו שיידעו לשחרר ולייצב מציאות שונה. זה מחייב אותנו לנהוג בזהירות, בכבוד ובפתיחות כלפי דעות שונות, גם אם הן נראות לנו מנותקות או לא שוויוניות בעיני ההווה.

עצות למי שמובילים כיום את שיח המיניות: יש להכיר במגבלותיה של דמויות כמו רות וסטהיימר, וכמו כן להבין שלעיתים ההחלטות או ההצהרות שלהן היו חלק מההווי התרבותי של זמנן. יש לגלות צניעות ולהיות פתוחים ללמוד מהעבר מבלי לנסות לקטלג אותו בקלות לתוויות של “שנאה,” “הגבלות,” או “התנגדות.” כך נוכל לבנות שיח אנושי ומכיל יותר, שנכון לחברה שלנו וגם כזה שניתן להסתכל עליו בהערכה בעתיד.