מי הם טרנסג’נדרים ולמה זה חשוב?

הגיע רגע שבדרך כלל מציינים ביום הראות של אנשים טרנסג’נדרים, אשר נחגג ב-31 במרץ, וגם ביום המודעות לתהליך דה-טרנס (DeTrans Awareness Day) שנחגג ב-12 במרץ. זמן מצוין לשאול את עצמנו: מיהו בדיוק אדם “טרנסג’סואל” או “טרנסג’נדר”?
אם תגובתכם היא “כל מי שמצהיר שהוא טרנס,” התשובה משתנה לשאלה אחרת: “מי אומר שהוא טרנס?” זה חשוב מאוד.
בעבר, המושג “טרנס” התייחס ל”טרנסקסואל,” אדם שעבר או עובר תהליך רפואי שמטרתו לשנות את המראה הגופני שלו, תוך טיפולים כמו טיפול בהורמונים וניתוחים גינקולוגיים. משמעות המונח הייתה קשורה לשינוי מהותי במבנה הגוף, והיה מקושר גם להיבטים רפואיים ופסיכולוגיים קשים, לעיתים זוהה כמצב שמצריך טיפול רפואי והגדרה קלינית.
המודעות לשימוש המושג “טרנסקסואל” הייתה במטרה להקל על ההבנה וההבחנה בין זהות מינית למין הביולוגי, ולכבד את חווייתם של אנשים שעברו תהליך של שינוי מגדרי. אך בנוסף, חשוב לציין שמושג זה נקשר גם לסטיגמה בתחום הפסיכולוגיה והרפואה, שזוהה לעיתים כמצב פתולוגי.
בימינו, המונח “טרנסג’נדר” מתייחס לקטגוריה רחבה יותר ומגוונת יותר של אנשים, הכוללת לא רק אנשים שעברו תהליך רפואי אלא גם אלה המזהים את עצמם באורח חופשי כחסרי זיקה קבועה למגדר המסורתי, ואינם מגדירים את עצמם כגבר או אישה במדויק. ההגדרה החדשה כוללת גם אנשים שמזהים את עצמם כ”ג’נדר נון-בינארי” (חסרי זהות מגדרית מסורתית), וכן את כל הזוגות והקבוצות שמבקשים שיקראו להם בגאונוזות פחות סטנדרטיות מהשימוש בהטיית הגוף המסורתית.
מושג זה מעלה שאלה שראשונית ומסקרנת: האם, בעולם מושלם היפותטי שבו אין ציפיות מגדריות חברתיות וכל אחד חופשי לבחירותיו, הייתה קבוצה של אנשים שמזהים את עצמם כ”טרנס”? כנראה שלא, כי בהעדר צפיות מהחברה, ההגדרות של מגדר היו שייכות ליחיד, ובעצם כל אדם היה חופשי לגמרי.
ההגדרות של היום כוללות הרבה יותר אנשים מההגדרות הקודמות ומייצרות שיקולים מעשיים חשובים. גופים ותוכניות תמיכה מובילות, כולל ארגונים כמו Human Rights Campaign, Planned Parenthood, והאגודה הפסיכולוגית האמריקאית, מסכימות כי “טרנס” כיום מתייחס לאדם שמתנגד לציפיות המגדריות החברתיות, ואף כולל אנשים שמזהים את עצמם כמגוונים במגדר שלהם, כגון ג’נדר נון-בינארי.
המשפט “טרנסג’נדר” מייצג תהליך של הִתפשטות של הגדרות, תהליך שנקרא לינגוויסטיק אל קייס קריפ (“category creep”), שבו קטגוריה מקובלת במקור, במקור מוגבלת ומוגדרת, מתרחבת ומתפשטת כדי לכלול יותר אנשים, ומשנה את ההגדרה ההתחלתית שהייתה שימושית וממוקדת. תהליך זה מלווה בהרחבת הדיון הציבורי, ובהגדרות שמכילות יותר אנשים שאינם מקצוענים, אך מגדירים את עצמם כחלק מהקטגוריה ומבקשים תחושת שייכות והכלה.
כאן באות לידי ביטוי ההשלכות המעשיות של ההתרחבות הזו:

• יותר אנשים משתמשים כיום בשפה של מגדר כדי להביע חוויות יומיומיות של תסכול וקושי, בעיקר בקרב ילדים וצעירים.
• הנחת בסיס שהחוויה של ניכור ומאבק זה ייחודית ומיוחסת במונחים מגדריים.
• הומופוביה ואי-שוויון כלפי אלו שמזדהים בחוסר קונפורמיות מגדרית נעשים לחלק מהזהות העצמית שלהם. לדוגמה, שינוי שמן, דרישה משימוש בשמות ותשובות מיוחדות, לבישת שמלות על ידי גברים,—all מעוררים השלכות חברתיות שליליות. גם התנהגויות פשוטות כמו לבישת מכנסיים קצרים בזמן שלג, שירה בטיסה, שיתוף פרטים על בעיות בריאות רגישות — יכולות לגרום לסטריאוטיפים ולהתנשאויות חברתיות.

חלק חשוב מהדיון הוא ההבנה שההפרדה בין “זכר” ל”נקבה” מתערערת באופן משמעותי. כש”טרנס” התייחס ל”טרנסקסואל”, רוב המזהים היו באופן מובהק גבר; עם זאת, כיום רוב זהות הטרנס הם נשים.
זה תוצאה של הגדרת הטרנס כמאבק בשיטות החברתיות המסורתיות לגדר תפקידים מגדריים. בחברות המערביות, תפקידים נשיים הם לרוב מצומצמים יותר ואפילו מוגבלים יותר מתפקידי גבר, ולכן באופן טבעי יותר צעירות רוצות להרחיב את ההגדרות והאפשרויות שלהן, להעיז לפעול בניגוד למסגרת המגדר הקונבנציונלית.
במילים פשוטות, רוב הגברים הצעירים מרגישים בנוח בתפקיד המגדר המסורתי שלהם, בעוד שרבות מבנות הזוג הצעירות שואפות לחפש דרכים להבדיל את עצמן מהסטריאוטיפ הנשי, ולפעמים מגדירות את עצמן כדבר הזהות הלא-קונבנציונלית, כמו “אני טרנס”, “אני חסרת מגדר”, או “אני קוויר” — המונח שאינו מתייחס דווקא להומוסקסואליות, אלא ל”שונה” ובלתי מוגדר, ומבקשת להימנע מהגדרות קבועות.
אין ספק שכולם חשים במידה כזו או אחרת את הרצון להימנע מתוויות. אבל הכנסת קטגוריה נוחה כמו “טרנס” מעודדת את הצעירים לייחס תסכול ושברוניות מגדרית לקטגוריה זאת, בעיקר בזמן שהם חוקרים את זהותם המינית והעצמית. שבריריות זו, בשילוב עם היכרות ראשונית עם מושגי מגדר, הופכת אותם לפגיעים יותר להיסחפות אחר רעיונות שמבטיחים להם הבנה והכרה.
בתקופת הפמיניזם השני של שנות ה-70, בחברות המערביות, נעשה תהליך משמעותי של שיפור שוויון הזדמנויות בין המינים: נשים הוכרו כיזמות, יכלו לשרת בתפקידים בכל מקצוע, גם בחינוך, בתעסוקה, ובריאות, וגם בחוק. הרעיון הפשוט והמהפכני היה שכל אדם, בין אם זכר או נקבה, צריך לקבל את מלוא ההזדמנויות. נשים יכולות להיות טייסות וגברים יכולים להיות גננות — מבלי להפר את התפקידים החברתיים המסורתיים של מיגדר.
המאבק לשוויון ההזדמנויות נראה שתקוע בזמן האחרון עקב התמקדות תנועות הטרנס בלשמר את ההגדרות המסורתיות של תפקידים מגדריים. עד לא מזמן, כאשר נערת צעירה אמרה “אני לא רוצה להיות עקרת בית או להביא ילדים, ואני לא רוצה ללבוש חצאית,” היא הייתה מקבלת הבטחות שאפשר להיות אישה גם בלי כל אלה. היום, בתנועה הטרנס, נאמר לה שהגדרת עצמה כנשים אינה מספקת, ושהיא בעצם זכר, וכך נאכף על פיוסף מסורת תפקידים מגדריים מ-1957.
עלינו להאמין לכל הצעירים וכל שאר הציבור, כי אישה וגבר יכולים לבחור בכל דבר שירצו, בלי תלות במין הביולוגי שלהם. אין צורך לשנות את המגדר כדי להגדיל אופציות, חופש הביטוי והאפשרויות בחיים. אפשר אפילו לא להגדיר את עצמך כמגדר נון-בינארי.
המלחמה של טראמפ על התנועה הטרנסג’נדרית
הממשל של טראמפ ותומכיו הורסים את זכויותיהם של אנשים טרנס וגונבים זכויות שכבר הושגו. זו גישה שגויה בכל רבדי החיים.
ולמרות זאת, אין לשלול את המחקר והביקורת על תנועת הטרנס, ולהישאר פתוחים להבנה שהעובדות המדעיות מצביעות בעיקר על כך שהמגדר הטרנסג’נדרי בא בעיקרו נשים, שמתרחשות בו תופעות של חזרה לדה-טרנס ויש גם תובנות לגבי שחרור רגשי, סיכון לניתוחים, וכדומה.
רצוי שיהיו זכויות שוות לכל אדם, אך בשם ההגנה על הקהילה הטרנסג’נדרית, יש להימנע מלפתוח את הדלת בפני צעירים שמכנים את עצמם טרנס מבלי לצאת לדיון מעמיק על משמעות המושג. במקום זה, עלינו להבטיח כי לכל אדם, ובמיוחד ילדים, תהיה אפשרות לדבר על התחושות הקשות והחוויות הקשות, כולל תחושות של חוסר התאמה, ניכור, חוויות מיני חיצוניות כמו ניצול מיני, קושי עם זהות מינית, ועוד.
אנו צריכים גם לחגוג את ההתקדמות שנעשית בהפחתת סטריאוטיפים מגדריים, ולשקף את הבעיות שנותרו.
אני מבין שיש מי שמעדיפים לדחות את הכלל החברתי בנוגע לתפקידי מגדר, ואני שותף לרגש זה. אך יש לשאול את עצמנו: האם שכנוע בנוגע לשינוי המגדר הביולוגי הוא הפתרון הטוב ביותר להגשמת חירות, שוויון והגשמה עצמית?