קמלה האריס איננה “אישה”

ישנם שבעים וארבעה מיליון סיבות טובות להצביע לקמאלה האריס. זהו המספר של אנשים שהצביעו עבור דונלד טראמפ בשנת 2020.

אבל יש סיבה רעה אחת—שהיא אישה.

ההצבעה לטראמפ או ביידן או רוזוולט רק משום שהם גברים תהיה שגויה באותה מידה. הבחירה במועמד על סמך מגדרו בלבד אינה מבוססת על שיקולים רלוונטיים או על תכונות מובהקות של המועמד, אלא על תפיסות ותפיסות שגויות.

קיים קבוצה של אנשים שסומנים ככאלה שיסרבו להצביע לקמאלה האריס כי היא אישה. זהו מצב טיפשי, כמובן. אך גם ההפך הוא נכון—הצבעה נגד טראמפ כי הוא גבר היא גם כן החלטה רשלנית. חשוב להבין שאלו קטגוריות רחבות מאוד ההולמות מגוון רחב של אנשים ועמדות. למשל, בהקשר האמריקאי, ההכרה שהאדם הוא זכר או נקבה לא מצביעה בדרך כלל על תכונות או נטיות מסוימות, אלא שהיא פשוט חציצה ביולוגית בסיסית.

לדוגמה, סארה פאיילין הייתה אישה ורצתה להתחיל את מלחמת העולם השלישית אם הייתה נבחרת. פיט בוטג’ייג היא גבר והוא הומו. ג’ורג’ בוש היה גבר והוא כמעט היה מגרום להתחלת מלחמה עולמית, אך זה קרה לא כי הוא גבר אימתני מלא טסטוסטרון אלא כי הוא היה פשוט אדם שלא ידע את מיקומו בגיאוגרפיה, לא יותר. אם נשים גדולות מההיסטוריה כמו אמו תרזה, או גיבורות היסטוריות כמו ז’אן ד’ארק, שהובילו מלחמה והובאו בסופו של דבר כקורבנות באכזריות, מראות לנו עד כמה תכונות כמו המין אינן מגדירות את הערך או את היכולת של אדם להנהיג.

יש אנשים שמצהירים שהם יבהירו את ההצבעה שלהם ל”קמלה האריס כי היא אישה”. הם אומרים שזה זמן לפעול. זה נשמע מרגש, אך זה מראה חוסר הבנה בסיסי בדמוקרטיה. ההחלטות שלנו צריכים להתבסס על ערכים, עמדות, וכישורים, לא על תוויות חיצוניות בלבד.

במקומות כמו עיראק, סוריה או אפגניסטן, הבחירות אינן משקפות יותר מדיי את הרצונות של האזרחים, שכן בהן הקרבות וההזהות החברתית והאתנית מעבירות את המעמד הפוליטי לידיים של קבוצה מסוימת, ולא את היכולת המנהיגותית. לדוגמה, בבחירות שם, סונים מצביעים רק למועמד סוני, שיעים למועמד שיעי, וכך הלאה. אין שם שיקול של התוכנית הפוליטית או יכולות המועמד, אלא רק שיקול אתני או דתי נטול קשר לכישרון הראוי לעמוד בראש ממשלה.

ברגע שהאריס תהיה בתפקיד, היא לא תוגדר עוד כ”אישה” אלא כגלומה של אידיאולוגיה—אם היא תתמוך במלחמה, בזכות להחליט על הפלות, או באחריות לאכילת שוקולד. היא תהפוך לסמל של קואליציה פוליטית שתלויה בתרומיות המרכזיות שהיא תקבל ותשלט על מדיניות על פי אינטרסים של תורמיהּ הגדולים. גם טראמפ, אם ייבחר, לא יוגדר יותר כ”גבר”, אלא כאיש שמאלץ הומופטים או מכניס את עצמו לcult של אישיות, וההבחנה בינו לבין דמויות כמו לורן בוברט תהיה רק במראה החיצוני ובתחביבים כמו נשק וצבע שיער.

מי שמקווה שמועמד מסוים יישאר נאמן למושג מסוים של מגדר או תכונות ביולוגיות פשוט מאמין באשליה. במציאות, הפוליטיקה והאידיאולוגיה קובעים את התנהלות המנהיג ולא סוג המין שלו.

אין קונסנזוס בקרב נשים אמריקאיות לגבי מהן הציפיות ממנהיגה. בנושאים כמו הפלה, חינוך, או הזכות להניק בפומבי, נשים מפורדות בדעותיהן. לכן, אין נושא נשי אחד שעליו יכולה žena להישען בביטחון כי תזכה בתמיכה רחבה.

האם Hillary Clinton? Marjorie Taylor Greene? שחלות?

בהחלט, היו אנשים שהזדהו עם הבחירה בהילרי קלינטון כי היא עונה על הגדרת אישה. אך גם זה היה טעות. מבחינה פוליטית, קלינטון אינה יותר ״אישה״ מטראמפ, וגם היא מובלת על ידי אידיאולוגיה, אלא שהאידיאולוגיה שלה שונה. בחירות על סמך תווית חיצונית בלבד פוגעות באמונה בדמוקרטיה ומרחיקות אותה משורשיה.

עלינו להימנע מבחירת מנהיגים על בסיס שיקולים זהותיים בלבד—לא לפי גזע, מין, דת או עדה. שיקול זה אינו דרכו של משטר דמוקרטי בריא. חשוב יותר לבדוק את היכולת המנהיגותית, הכישרון, והמחויבות לעקרונות החוקה ולערכים האמיתיים שמייסדים את המדינה ועתידה.

במקום להסתמך על תוויות חיצוניות על מנת לבחור מנהיג, עלינו להתמקד במהות ובעיקר בתוכניות, בערכים ובמיומנויות שמנהיג מציג. העלאת שיקולים של שייכות עדתית, אתנית או מגדרית כמנוע ההצבעה נכונה רק במקומות שבהם ההכרעות הפוליטיות אינן מבוססות על שיקול דמוקרטי אמיתי, אלא על שיקולי כוח והישרדות קולקטיבית.

אנחנו צריכים לזכור, כי הבעיה אינה באישיות המנהיג, אלא במערכת שדרכה אנו מייצרים אותה. דמוקרטיה יעילה מחייבת מאיתנו הבחנה בין האדם לבין האידיאולוגיה והמנגנונים הפוליטיים שהוא מייצג. לכן, חשוב שהבחירות שלנו יישקלו מתוך שיקול רציונלי ומושכל, ולא מתוך תוויות חיצוניות בלבד, כדי לבנות קהילה שמגשימה את ההבנה והערכים הדמוקרטיים שביסודם היא שואפת להציג.