מטופלים לעיתים שואלים שאלה פשוטה, אך חשובה: כיצד הם צריכים להחליט אם הם שייכים לקבוצה הזו או אחרת, כמו למשל אם הם Bisexual (ביסקסואל) או א-סקסואל; ואצל אחרים עולה השאלה איך לקטלג את ההעדפות והחוויות המיניות שלהם באופן שיאפשר להם להיות עצמם בביטחון וללא חשש.
במרכז הטיפול הפסיכולוגי והייעוצי קיימת תופעה של שאלות כאלה, אשר נרשמות מדי חודש במפגשים עם מטפלים רבים. לעיתים קרובות אנו נוהים אחר השאלות שאולי נראות מיידיות וממוקדות, כמו “האם היא בי?” או “האם הוא א-סקסואל?” אך רובם של המתרגלים ועוד יותר חשוב — המטופלים — אינם מבינים שהשאלה המרכזית והחשובה באמת היא שאלה אחרת לגמרי.
בעלי תפקיד מקצועי בתחום הבריאות הנפשית לעיתים קרובים להאמין כי הקצאת תוויות כגון “ביסקסואל”, “א-סקסואל” או “דמיסקסואל” עוזרת לאנשים לקבל אישור לעצמם ולחיות את עצמם באופן חופשי ומקובל. אך אני סבור שהשימוש בתוויות כאלה הוא לא תמיד הדרך היעילה ביותר לקבלה עצמית — ולעיתים קרובות הוא מוגבל ומחמיר את ההגדרות העצמיות שלנו במקום לשחרר אותן.
האנשים אינם זקוקים לתווית כדי להצדיק את ההעדפות שלהם, ואף אינם צריכים אותה כדי להכיר בכך שהחוויות שלהם נורמליות ותקינות. מה שהם באמת זקוקים לו הוא להבין שהנורמה עצמה איננה רלוונטית. זו תובנה שיכולה להוות נקודת פתיחה להתקדמות אמיתית ולתחושת חופש נפשי.
איך אפשר לנהל שיחה כזו עם המטופלים? אני שואל הרבה שאלות ומכוון להכווין אותם לחשיבה עצמאית. לעיתים אני משתף את המטופל במה שאני זה עתה שיתפתי אותך: הנושא המרכזי הוא לא התווית או ההגדרה, אלא ההכרה וההבנה שהם אינם קריטריון להיקבעות או חוסר הגעגוע. לרוב, המטרה שלי היא לא להשרות ביטחון מופרז אלא לקדם הבנה ואישור אמיתי של האדם כפי שהוא, מבלי לנסות להקל עליו באמצעות ניחוחות reassuring.
דוגמה: אליס – האם היא ביסקסואלית?
ניקח לדוגמה את אליס, שמתה לכלות אם היא ביסקסואלית. “אין צורך במעמד של החלטה,” אמרתי לאשת המקצוע שלה. “מה שהיא צריכה זה להחליט האם היא רוצה לקיים יחסים עם מישהו מסוים בזמן מסוים. והיא גם יכולה להרשות לעצמה לחלום על מין עם כל אדם שתרצה — בלי להגדיר את עצמה ככזו או אחרת.”
אם אליס תשמח לקיים יחסי מין עם גברים ונשים, זה עדיין לא אומר בהכרח שהיא ביסקסואלית (או פאן, או כל תווית אחרת). ייתכן שהיא לא מעוניינת לישון עם אנשים שנקראים “גברים”, אלא עם מישהו כמו חואן, או היא עשויה לחוות את ההנאה והדמיון דווקא כלפי נשים אחרות, כמו ג’קי.
המשפט שהושאל בתהליך הייעוץ הוא לרוב: “אבל,” אומר המטפל, “האם אליס צריכה להיות פתוחה גם לגברים וגם לנשים מבחינה מינית? ההכרה האם היא ביסקסואלית או לא יכולה לעזור לה הרבה בקבלת החלטות כאלה, וגם יכול להיחשב להקלה ולהסבר לקשיים שהיא חווה בנישואים הנוכחיים שלה.”
המטפל צודק — אם אליס תוכל לזהות את ההעדפות המיניות שלה בתוך תווית מוגדרת, זה עשוי להקל על ההחלטות שלה ולסייע לה לכוון את הבחירות שלה. אך באותה מידה,להתנות לקביעה כזו—להתייחס לתווית כסוג של עוגן—עלול להקשות על ההתקדמות של אליס עצמה, לקבוע מי היא ומה היא רוצה מבלי צורך לתייג את עצמה, ולפעמים פשוט להיות מי שהיא, ללא תפיסות חיצוניות ובלי להיחנק משמות וקיצורים.
במקום להימנע מקונפליקט פנימי שמתרחש כשמנסים להתאים את עצמם לתבניות שהחברה מצפה מהן, הרבה פעמים קל יותר לומר “אני ביסקסואלית” — ובכך לאפשר לחוויות המיניות להנות מהמימד הפשוט יותר והנטול תוויות. אך יש בדבר גם חסרונות: זה עלול לקבוע גבולות ולשלול התפתחות אישית ורגשית, ואפילו לקבע את ההכרה של האדם במהות שלו.
דוגמה נוספת: סמ — א-סקסואל? למה זה מבלבל?
ואף יותר מרוחק לדוגמה את סמ, שעשויה להיחשב כא-סקסואלית. יש מבנה בעמדות קריטיות כלפי קטגוריה חדשה זו, שהפכה לפופולרית — שאין הגדרות אחידות, ושבעצם היא מקטלגת אנשים על בסיס מה שאינם רוצים, מבלי להתחשב בהבדלים ובהרגשות הפנימיות שלהם. למשל, אין הבחנה בין אנשים שמחווֹת חוסר חיבור למין כתוצאה ממשבר נפשי, תרופות, פחד מיחסים קרובים או תסמונת ביפולר־נפשית, לבין אנשים שמאופיינים באמת בא-סקסואליות, אלא שמתכוננים אליה כאילו היא מצב ביולוגי קבוע.
תגובה אפשרית שיכולה להעלות את המודעות והבנת המטפל, היא להבהיר שבעצם כשאדם מצהיר “אני א-סקסואל” — אנחנו לא באמת יודעים מה הוא באמת מנסה לומר. אולי הוא אומר שהוא פשוט אינו חש חושניות או חיבור מיני כרגע, ואולי הוא עובר תקופה שבה הוא לא מוכן להתמסר ליחסים כאלה.
במקום לחפש תווית חד-משמעית או להכריע מי הוא (“ביסקסואל” או “א-סקסואל”?) חשוב להבין שלא תמיד יש צורך בהגדרה. אדם יכול לומר: “אני כרגע בעל חיי מין נמוכים,” או “אני כרגע לא במצב לרומנטיקה,” ואפילו — “אני לא מרגיש את הרצון לשכב איתך כרגע, בבקשה אל תשאל אותי שוב.” אפשר גם להוסיף: “אל תטריד אותי בעניין זה יותר מדי,” מבלי לשפוט את מצב הרוח או ההעדפות האישיות שעולות עם הזמן.
החשוב הוא לזכור שגם אם המטופל אומר “אני רוצה תווית,” במקרים רבים הדבר יותר מטריד מאשר מועיל. לרוב, עדיף לשוחח על ההרגשות והתחושות — על הפחד, התסכול והמאבק עם העולם הבלתי הוגן. לא לקבוע תוויות אלא לעודד שיח פתוח וכנה, שמאפשר לאדם להבין ולקבל את עצמו, במקום להעמיס עליו תוויות מגבילות.
העצמה והתמודדות
הדרך הטובה ביותר לעורר שינוי פנימי היא לא על ידי נתינת תוויות, אלא על ידי עידוד שיח על הרגשות, על הכאב, ועל הגעגועים לתמיכה, לקהילה ולמקום שבו האדם מרגיש שייך. אנחנו מקבלים את האנשים כפי שהם חושבים שהחולשות שלהם קיימות, ומייצרים חיבור אמיתי שמאפשר להם לגלות עוצמה, להתגבר על משפחות, על דעות קדומות ועל נושאים פנימיים אחרים — ולבצע החלטות מודעות יותר על חייהם.
את זה עושים מבלי לצעוד עם “מחמאה” חיצונית או להבטיח שאחרים יעריכו אותם באופן אוטומטי, כי זה לא תפקידנו. אנחנו מציעים מקום לביטוי כנה, שמאפשר לכל אדם להכיר במורכבויות והחוזקות שלו, מבלי להסתמך על תוויות מקובלות או תכניות מקדימות.
