אני לא מחבבת במיוחד את ליל ההאלווין. למרות שאני אוהבת שוקולד והילדים הקטנים בדרך כלל חמודים, בכל שנה כשהחג מגיע אני נזכרת בהפחדות והכעס שמובילים תעשיית הטרגדיה המינית בארה”ב.
קבוצות פעילים כגון המרכז הלאומי להיעדרות של ילדים וניצול, Fight the New Drug ו-SafeHome.org משקרים לציבור. הם מורים לנו שבעיקר שגורים עבריינים מיניים משוחררים צפויים לפגוע בילדים שלנו. הם טוענים שרשימות הפושעים המיניים יסייעו להגן עלינו ועל אהובינו, והם מציגים מפות שכונה עם נקודות אדומות כדי להראות אילו בתים כביכול יש להימנע מהם.
קבוצות שמתנגדות לפרסום פורנוגרפיה משקרות בטענה ש’מכורי פורנו’ מואשמים בעצמם ושהם מקבלים תסכולים שמובילים לפגיעה בילדים, כאילו התהליך הזה קורה באופן טבעי ומרצון.
מה שהם לא מספרים הוא שמאות אלפי אנשים הרשומים ברשימות הפושעים המיניים לא הורשעו בפגיעות בקטינים, או בכל עבירה אלימה. זאת כוללת אנשים שהורשעו בסתם הטלת שתן בציבור, במעשי מין בתשלום, או בקיום יחסי מין בהסכמה בין בני נוער. לעיתים קרובות, אנשים מבלים עשרות שנים ברשימות האלה על עבירות שבוצעו בזמן שהם היו קטינים—כגון סחיטת תמונות סקס בין תלמידי תיכון—מה שאף פעם לא היה כולל פגיעות באחרים.
האם זה מסוכן מפני זרים? לא.
בנוסף, אותם פעילים לא מציגים שהזרים אחראים רק על 7% מפגיעות המיניות בילדים. או שההיארעות של תקיפות מיניות בילדים ירדה בכ־60% בין 1992 ל־2010. וגם שמרשימי הפושעים המיניים הם בסבירות נמוכה יותר לבצע פ again־ה נוספת מאשר רוצחים, שתיינים במכוניות, אשדנים או שודדים אלימים.
בעיקרון, רבים מאוד שאינם במאגר הרשימות הם אלו המסכנים את הילדים, כי הם אינם נרשמים, לא נתפסו או לא הועמדו לדין לפני כן, ואינם חייבים בפרופיל ברור—מלבד היותם משפחה, שכנים או חברים שאין להם רקע פלילי. אין שום נתון שמראה כי ההתרחשויות המיניות המסוכנות יותר מתרחשות יותר בליל ההאלווין לעומת לילות אוטומטיים אחרים. אף על פי כן, קבוצות אלו לא מרווחות את ידיהן במטרת אחזקה כלכלית או פוליטית על ידי האמת. וכמובן, אף אחד לא נבחר לכהן או מתקדם במירוץ הפוליטי על ידי קידום ההפך—על כך שהעירנות מוגזמת ושהן תעמולות מפחידות.
הקשה ביותר מבחינתם של פושעי מין מרצים לרבים מהם קיצור עונש או שחרור מוקדם לאחר סיום תקופת מעצרם. כשהתובעים או קציני הכליאה מאשרים שהם בטוחים להשתלב בחברה, עדיף שתהיו בטוחים שזו אכן ההחלטה לתמיכה. בעוד שאין לי כוונה לטעון שהם מלאכים, כולנו אנושיים ויותר טוב שיקבלו סיוע מאשר היזרקות החוצה או מניעת עבודה. חוקים מחמירים שמאלצים אותם לחיות תחת כבישים, או מונעים מהם למצוא תעסוקה, יוצרים מצב שמעלה סיכוי לחזרה לפשע — בניגוד לתרומה לביטחון בחברה.
פרהאנשים ומיעוטים מסומנים
“פושעי מין” (כגון “מתעללים בילדים” או ” pedophiles”) הם ה-outsiders הייעודיים של אמריקה—הנמוך ביותר בסולם החברתית, בבריאות הנפש או במערכת החוקים. הם כל כך שנואים חברתית, שהם גם מכוונים לשבץ בהם אלימות והתעללות גם באסירים בכלא. בהתאם, הם מוקדים של שנאה, אחריות ומיגור במדינה.
בשנה זו, המצב מתרחש אפילו יותר, כאשר מועמד נשיאותי בוחר ליצר פחד וכעס על חיי היומיום הרגילים. מועמד כמו דונלד טראמפ עודד את תומכיו לפגוע באחרים—קבוצה שגדלה כל הזמן. פעם זו הייתה פשוט מהגרים, עכשיו זה כולל עיתונאים, כלכלנים, מחזיקי מכוניות חשמליות, אנשים שחורים (עם הדגשה לפורטו ריקנים), נשים, דמוקרטים וכל שאר ‘האויבים של הציבור.’
לעולם לא היה היסטורית מני קיימים מושלים ואחרים שמאפסים מליוני אזרחים באמירות כגון אלו. אני מעולם לא קראתי לראייגן או בוש “האויב של העם”, למרות שהבעתי לעיתים קרובות ביקורת על עמדותיהם והמדיניות שהנחו.
אך ההבדל הוא שהיצירה של “הם” כקבוצה שנקלעה לחרדה ושנאה משדרת מצב אורווילי שמייצר את הסכנה. בין אם “הם” הם פושעי מין, להט”בים, חיילים, מוסלמים, מורים דתיים או כל מיעוט אחר, אנחנו מפחיתים מערכינו האנושיים כאשר אנחנו מזהים את עצמנו בנפרד מהם ומקטינים את ההומניות שלנו.
זה משרה מראית עין של ביטחון נפשי, להאמין שפושעי המין הם פחות מבני אדם—שהם ‘הם’, לא ‘אנחנו’. כמו הרבה היבטים של עולם המין, הרבה אנשים יעדיפו להאמין באגדות במקום להתמודד עם המציאות. הרבה אמריקאים יפחדו יותר מלהיות מוזמנים לכנס עם הופעות בלט או מבריונות, מאשר מבעיות של חוסר חינוך מיני, חינוך מיני לקוי או חוסר בטיפולים ותרופות שיכולות למנוע הריונות לא רצויים ומחלות.
הילדים שלנו אכן יוצאים למרחב עם סיכונים, אך רוב ההורים לא מבינים באמת באילו סכנות מדובר. בין הסכנות האמיתיות—הורים שאינם מחסנים את ילדיהם ומותירים את ההורים של הילדים המתחסנים חשופים יותר לתחלואים כמו חצבת, דלקת ריאות ושעלת. גם הלגיטימציה של שאלות זהות מגיל קטן, והגילוי שישנם ילדים שמבינים ומבטאים נטיות מגדריות מגיל צעיר—they-ניהול של רגשות רגישים ונטייה לחשוב שהם “שבריריים רגשית” שמחוברים למה ש”אני אומר” או שמגיע להם יחס מיוחד, הם סכנות של ממש, אך גם תפיסות שגויות.
האם ליל ההאלווין באמת חופשי מסכנות עבור ילדיכם? לא בדיוק. זה היום שבו הכי נפגעים הולכי רגל, במיוחד בשל הסטייה של הילדים על הכביש. אפילו עם כל ההנאה והמתקנים המיוחדים, זה סיכון שצריך לקחת בחשבון.
וכמובן, יש מבחר עצום של ממתקים, שיכול לגרום להורים להיות עצבניים יותר ממה שתכננו—אבל מעבר לכך, ליל ההאלווין הוא במידה רבה יום רגיל בכל מקום בארה”ב.
ולמרות כל הסכנות, הדבר המסוכן ביותר בחיי ילד ממוצע אינו איום של פגיעה או פגיעה מינית, אלא שימוש בטלפון בזמן רכיבה על אופניים. סביר שהילד שבין הגילאים הטרום־תיכון ועד תיכון כבר עשה זאת היום.
אהבתם פרסומות ותוכן על מיניות? ביקור: www.youtube.com/@Marty_Klein. אוהבים תקשורת ישירה על חוכמת מיניות? www.instagram.com/doctormartyklein
