מוניקה לוינסקי — 25 שנים אחרי, עדיין טוענת לקורבן!

בעשורים האחרונים, מקצוע הפסיכולוגיה משקף במידה רבה את החברה האמריקאית, ומתמקד בנרטיבים של קורבנות, ניצול וטראומה. בתוך ההקשר הזה, גם המטופלים מדווחים לעיתים קרובות על עצמם כסובלים ממצבים של “PTSD” בעקבות אירועים או מצבים שמדגישים את הקושי והמאבק המרכזי בחיי המבוגרים. תופעה זו מבליטה את ההבנה כי נרטיבים חברתיים עושקים ומעצימים משותפים משפיעים על ההגדרות והתחושות של המטופלים לגבי עצמאות וכוח אישי.
בהתנגדות למגמה הכוללת, אני מציע לנסות ולנתח את ההגדרות והנרטיבים שמביאים המטופלים בקשר לתחושת חוסר האונים שלהם; כיצד הם מתקשים להכיר בכוח שבידיהם, וכיצד הם נוטים באופן אוטומטי להאשים אחרים—הורים, בני זוג, ילדים, הקשר הזוגי או המונח הרחב “פטריארכיה”—על חוסר יכולתם לשלוט על חייהם.
חשוב להבין שלא תמיד מטופלים מעריכים את ההסתייגות הזו, ולעיתים הם מתקשים לקבל ביקורת או ניתוח שונה של תבניות החשיבה שלהם. לדוגמה, נדבר על סיפור חדש שהגיע לתודעה, של מוניקה לווינסקי, שהשיקה פודקאסט חדש בשם “השבת הכוח שלי”. בפודקאסטר זה, היא מציגה את עצמה כמי שמצאה את הכוח לחזור לספר את הסיפור שלה לאחר מסכת שערוריות שהפכו את חייה לדרמה ציבורית.
היא מבקשת מאיתנו להצטרף אליה במסע, בו היא משחזרת את החוויות שלה ומדברת על החשיבות של שיבה לסיפור של עצמה, במיוחד לאור אירועים כה דרמטיים כמו פרשה שהפכה אותה לדמוית ציבורית בגיל 24 בלבד. היא טוענת שהחוויות שלה הן חלק מסיפור של ניצחון על אתגרים גדולים, ומזמינה אותנו להתעניין במה זה אומר באמת לשוב ולתפוס את הקול הציבורי שלנו ולקחת אחריות על הסיפורים שלנו.
עם זאת, חייבים לשאול את עצמנו: האם מוניקה לווינסקי אכן הצליחה לשוב ולהחיות את סיפור חייה באופן שמגלם עצמאות וקיום אמיתי? למעשה, היא קיבלה תמיכה כלכלית ניכרת, נושאת בתפקידים ציבוריים כמו נאומים ב-TED והופעות בטלוויזיה, ומקיימת השתתפויות עסקיות שנויות במחלוקת—all על רקע של חשיפת פרטיה בפרשה שהתחוללה באשמתה. ולמרות ההצהרות שלה על רצונה להסתכל על התמונה הכוללת, הרי שברוב ההזדמנויות היא נשאלה על ההשלכות של מעשיה והיחס החברתי אליה.
במהלך קידום הפודקאסט שלה ברשת NBC, היא טענה שהנשיא קלינטון היה צריך להתפטר מיד לאחר שפרשת האהבה שלהם הוכרזה בפומבי. טענה זו מעלה שאלות על הערך והמשקל שיש ליחסי כוחות בין אדם עם מעמד ציבורי לבין אדם צעיר שנמצא במצב של תלות או השפעה. גם היא עצמה מצהירה כי הקשר ביניהם כלל הסכמה, אך יחד עם זאת, היא מבהירה כי השימוש שלה בכוחו של קלינטון היה חריגה ואולי אף ניצול פרשה של מין כחלק ממערכת יחס של היכרות ואי שוויון.
הנושא המרכזי כאן הוא באיזו מידה אנחנו תופסים ומבינים את מושגי האחריות והסמכות בחברה של ימינו. בחברה שבה מדיה חברתית, מציאות מדומה ובינה מלאכותית מחדדים ומעצימים את השאלות האלה, מתעוררות תהיות על גבולות האחריות האישית והחברתית. באותה מידה, ההתרגלות שלנו לקרוא להעדפה מינית או זהות מינית כ”הוראה” הופכת את הדיון לפשוט יותר, אך גם מסבכת יותר בכל הקשור להבנה של בחירות אישיות, אחריות והשפעות.
האתגרים התרבותיים האלה היו קיימים לפני שהתנהגויות כמו שיח על יחסים ופיתויים הפכו לנפוצות ומקובלות, אך ב-2025, לראות את לווינסקי כקורבנית, גיבורת פמיניסטיות, או מודל לחירות מינית עלול להפחית מערכה וממשמעות של כל אחד מהתפקידים האלה. זה גם מעודד חוסר אחריות ותחושת חוסר אונים, כי במקום לראות באחריות האישית בסיס ליכולת לשנות ולהתמודד, אנחנו מפנים אצבע מאשימה כלפי מבנה החברה, ההסכמה והסביבה שבה הם קרו.
לסיכום, חשוב לבדוק כיצד הזנחות חברתיות ותרבותיות משפיעות על תפיסות של כוח, אחריות ומוגבלות בחברה שלנו, וכיצד השקפות על ניצול, חירות ומעורבות משפיעות על המובנות שלנו את הסיטואציות האישיות והקהילתיות. ישנה חשיבות להבנה שמאזנים אסטרטגיים בין אחריות אישית לחיצונית הם בסיסיים ליצירת חברה שמתמודדת בהצלחה עם אתגרים אלו, ומזמינות אותנו לבחון מחדש את ההנחות שמרכיבות את ההבנות שלנו על זכויות, חובות וכוחות.